שימון קרש חיתוך

שתי גישות, שתיהן עובדות.

1. כלום ושום דבר, כפי שמציע אלכס. במשך מאות שנים השתמשו בבוצ'ר בלוקים ובסתם קרשים, לחיתוך ירקות, פירות ובשר. זו אסטרטגיה תקפה בהחלט, אבל חשוב מאוד להקפיד לשטוף היטב את הקשר בתום השימוש (במיוחד אחרי בשרים), ולייבש היטב במקום מאוורר. במשך מאות שנים גם חטפו זיהומים מיקרוביאלים, ולא ידעו שמקורם במשטחי העבודה… אגב, הוא הדין לגבי צלחות מעץ.

2. שמנים מתפלמרים, וגימורים מבוססי שמנים ושעוות. בעבר, שמן פשתן היה הנפוץ ביותר. הוא עדיין נפוץ מאוד, יותר בגלל ההילה הרומנטית סביבו, והתפיסה ש"אם ככ הרבה השתמשו בו, כנראה שהוא הכי טוב". לא. השתמשו בו כי הוא היה זמין וזול, ובסך הכל עשה את העבודה. אבל לא הכי טוב. שמן טאנג, שהגיע מסין, טוב ממנו בהרבה – יוצר גימור עמיד הרבה יותר למיים ולחות, עמיד יותר בשחיקה, משנה פחות את צבע העץ עם היישום ועם הזמן. הוא יקר יותר, אבל בטווח הארוך זה בטל בשישים. ביישום נכון, ממש לא צריך לחדש אותו, אלא אם ממש "חופרים" לתוך הקרש, וזה לוקח כמה שנים, בדרך כלל. במקומות מסויימים נפוץ השימוש בשמן אגוזי מלך, ששווה ערך מבחינת ההגנה לשמן פשתן, אולי קצת פחות (אבל יש לו ריח נעים יותר).

 

שמן נפוץ נוסף הוא שמן מינרלי, או פראפין. יתרונו: חסר טעם, צבע וריח, אינרטי לגידול מיקרוביאלי, ונותן לעץ מראה רענן ועמוק, לפחות בהתחלה, והכי פשוט לחידוש. חסרונו: אינו מתפלמר, נשטף מהר מאוד החוצה, לא נותן כמעט שום הגנה לעץ, ודורש ריענון תכוף.

כיום ישנם מוצרים מבוססי שמנים ושעוות, חלקם בהחלט מתאימים לשימוש במגע עם מזון (אני לא כותב "מאושרים לשימוש במגע עם מזון", כי בחלק מהמקרים, לרבות מוצרים ויצרנים שהוזכרו פה, אין שום אישור ע"י שום גורם מוסמך, ויש, לטוב ולרע, להסתמך על הצהרת היצרן בלבד).

אפילו יישום של שעווה בלבד תתן הגנה מסויימת לקרש מפני נוזלעם, ותחסום גידול מיקרוביאלי (חיידקים, שמרים ועובשים) לתוך ועל פני העץ. שעוות דבורים היא אולי הנפוצה ביותר, אך (שוב) לא הטובה ביותר. שעוות קרנאובה הצמחית טובה הרבה יותר, עם טמפרטורת התכה של כ84 מעלות, ועמידות בדטרגנטים, כהלים, חומצות ובסיסים, מה שמשאיר אותה בעץ לאורך זמן, גם אם שוטפים במים חמים וסבון. זה לא טריויאלי, אבל יש דרכים ליישם קרנאובה בצורה טובה ויעילה.

מה לא? לא שמנים צמחיים למאכל. לא זית, קנולה, סויה ואחרים (יש שמנים שנחשבים מתפלמרים למחצה, אבל ההגנה שהם נותנים כמעט אפסית, והם מעפישים). מדוע לא? מפני שאלה במקרה הטוב נשטפים מהר מאוד החוצה, ובמקרה הפחות טוב מתחמצנים, עוברים הידרוליזה, ומשמשים קרקע מזון פורייה לחיידקים, שמרים ועובשים. כלומר יותר נזק מתועלת. בדרך כלל זה מסתיים בנזק אסתטי, של משטח דביק ועכור ומסריח, במקרים קיצוניים בזיהום מזון רציני.

יש תחושה ששומנים (שמן שבטמפרטורת החדר הוא מוצק) כמו שמן דקלים או שמן קוקוס, שהם שמנים רוויים, הם טובים. חלקם אמנם נוטים להעפיש פחות מאחרים, אבל ההגנה שלהם על העץ די דומה, וגם הם נשטפים החוצה עם השימוש. עדיף בלי בכלל.